במה מסתכלים
על הספסל יש עדשת 50mm אחת, מפורקת לאורך המסילה כך שקבוצות הזכוכית שלה והליקואיד הפליז גלויים במקום מוסתרים בתוך הקנה: הקבוצה האחורית ליד החיבור, הקשתית בין הקבוצות, הקבוצה הקדמית רכובה על ההליקואיד. גוררים את טבעת המיקוד (או מסובבים את החוגה בקונסולה) וההליקואיד מברג את הקבוצה הקדמית פנימה או החוצה. בוחרים f/2, f/5.6 או f/16 והקשתית פותחת או סוגרת את חרוט האור שעובר דרכה. מעבירים את העדשה למצב מורכבת, או לוחצים X, והחלקים מחליקים חזרה יחד לקנה אחד.
לפני העדשה עומדת יריעת זכוכית עם רשת במרחק המיקוד האמיתי, וחותכת ישר דרך דיורמה קטנה: אורן ב-37cm, בקתה ב-55cm ופסגת הר ב-95cm, שלוש העצירות שאליהן קופצים הכפתורים קדמת התמונה, אמצע ורקע. מאחורי העדשה, בקצה השני של המסילה, הקרניים נוחתות על הזכוכית המט של החיישן עצמו. התמונה שהיא מציגה הפוכה, בדיוק כמו שעדשה אמיתית תמיד מקרינה אותה, לפני שמראה או מסך הופכים אותה חזרה בשבילכם.
המתג סצנה בראש הבקרים מכוון את אותה עדשה לשני נושאים נוספים, לכל אחד שיעור משלו: דיוקן של כלב, שבו אזור החדות עמוק בערך סנטימטר, ונמל בשקיעה, שבו כל אור שמחוץ למיקוד הופך לכדור בוקה.
מישור המיקוד הוא מישור, לא נקודה
עדשה יכולה להביא למיקוד אמיתי רק מרחק אחד בכל פעם. אור מנקודה במרחק הזה יוצא מהצד האחורי של העדשה כחרוט שנסגר לנקודה בדיוק על החיישן. אור מכל דבר קרוב יותר או רחוק יותר נסגר לנקודה לפני החיישן או מאחוריו, ולכן עד שהוא מגיע לזכוכית הוא נפתח שוב לדיסק קטן. זה מה שהרשת הזוהרת על הספסל מציירת: לא אזור מטושטש, אלא מישור שטוח אחד, שחותך את הסצנה בכל מקום שטבעת המיקוד מציבה אותו. כל מה שעל המישור הזה הוא נקודה. כל מה שמחוץ לו הוא דיסק, והדיסק גדל ככל שהוא רחוק יותר מהמישור, לכל כיוון.
למה אזור החדות כל כך דק מקרוב, ואיך הצמצם מרחיב אותו
ממקדים באורן ב-37cm ומגדירים צמצם f/2, והאזור שעדיין נראה חד מספיק נע מכ-36.7cm עד 37.3cm: עומק של בקושי חצי סנטימטר. סוגרים ל-f/5.6 והוא גדל לכ-36.3-37.8cm, כ-15mm. סוגרים עוד ל-f/16 והוא מתמתח לכ-34.9-39.3cm, קרוב ל-44mm, פי שמונה מהאזור ב-f/2 מאותה נקודה. זה כל הטריק מאחורי סגירת צמצם לצילום מאקרו או לצילום מוצר: העדשה לא השתנתה, רק רוחב חרוט האור שהיא מעבירה, וחרוט צר יותר סובל יותר מרחק משני צדי המישור לפני שהדיסק שלו גדל מספיק כדי להיראות לעין.
מרחק עושה את אותה עבודה בלי לגעת בצמצם בכלל. מזיזים את נקודת המיקוד אל הפסגה ב-95cm וגם ב-f/2 אזור החדות עמוק כ-4cm, בערך פי שבעה מהעומק ש-f/2 נתן ב-37cm. שום דבר קרוב כל כך לעדשה לא יתנהג לעולם כמו דבר שנמצא 95cm ממנה, איזה צמצם שלא נבחר.
משתמשים בשניהם יחד והשינוי דרמטי. ממקדים בפסגה ב-95cm, סוגרים ל-f/16, ואזור החדות נע מכ-81cm עד 114cm, בערך 32cm עומק: כמעט פי שישים מחצי הסנטימטר שהתחלנו בו ב-37cm וב-f/2. על הספסל, יריעת הזכוכית הדקה מתנפחת לגוש עמוק סביב ההר.
מה זה “חד מספיק”
עומק שדה הוא לא באמת גבול, אלא שיקול דעת שניתן לו מספר. הספסל הזה מתייחס לדיסק כחד מספיק ברגע שהוא קטן מעיגול הבלבול של החיישן, שנלקח כאן כאלכסון הסטנדרטי של פורמט מלא, 43.27mm, חלקי 1500, בערך 0.029mm על החיישן עצמו. זו אותה מוסכמה שבה משתמש מחשבון עומק השדה, ולכן שני הכלים אף פעם לא חלוקים לגבי המקום שבו אזור מסתיים.
אפשר לראות את שיקול הדעת הזה מתבצע על הספסל עצמו. ממקדים באורן ב-f/2, והפסגה, שנמצאת 58cm מאחור, נוחתת על החיישן כדיסק ברוחב של כ-2.4mm, בערך 6.6% מרוחב הפריים: רך מספיק כדי להיקרא טשטוש רקע במבט ראשון. סוגרים ל-f/16 בלי לגעת במיקוד והפסגה עצמה מתכווצת לכ-0.3mm, פחות מ-1% מרוחב הפריים. זה עדיין פי עשרה מעיגול הבלבול, ולכן הספסל עדיין משאיר אותה מחוץ לאזור החדות: הר ברור עכשיו ולא כתם, אבל רך יותר מהאורן באופן גלוי.
למה האף חד והעין רכה
מעבירים את הסצנה לפורטרט והעדשה מכוונת לכלב, קרוב מספיק כדי למלא את הפריים: קצה האף במרחק 45cm, העין הקרובה ב-50cm, העין הרחוקה ב-53cm. במרחק כזה לעדשת 50mm ב-f/2 כמעט אין מרווח. ממקדים בעין הקרובה ואזור החדות נע מכ-49.5cm עד 50.5cm: עומק של בערך סנטימטר, על פנים שעומקן 8cm מקצה האף ועד העין הרחוקה.
האף הוא הדבר הקרוב והבולט ביותר בפריים, מה שהופך אותו למקום קל שבו המיקוד נוחת. ממקדים באף ואזור החדות נמצא מכ-44.6cm עד 45.4cm, פחות מסנטימטר, כששתי העיניים מאחוריו. העין הקרובה נוחתת על החיישן כדיסק ברוחב של כ-0.31mm, כמעט פי אחד עשר מעיגול הבלבול של 0.029mm, והעין הרחוקה כדיסק של 0.47mm, פי שישה עשר ממנו: אף חד ושתי עיניים רכות, והעיניים הן הדבר הראשון שכולם מסתכלים עליו. אפילו f/16 לא מציל את זה: כשהמיקוד נשאר על האף, האזור מסתיים בכ-48.6cm, עדיין לפני העין הקרובה.
שמים את המיקוד על העין והתמונה מתהפכת. העין הקרובה הופכת לנקודה והאף, 5cm לפניה, הופך לדיסק של 0.31mm. העין הרחוקה, 3cm יותר אחורה, עדיין נוחתת כדיסק של 0.16mm ב-f/2, יותר מפי חמישה מעיגול הבלבול, ולכן עין אחת חדה והשנייה כמעט. זה בדרך כלל הצילום הטוב יותר: אף רך נקרא כעומק, עין רכה נקראת כפספוס. כדי לקבל את שתי העיניים, ממקדים ביניהן ב-51.5cm וסוגרים ל-f/5.6: אזור החדות נע עכשיו מ-50cm עד כ-53.1cm, עומק של 3.1cm, שתי העיניים נופלות בתוכו (הקרובה בקושי), והאף נשאר דיסק רך של 0.14mm. סגירה לבדה לא מספיקה: ב-f/5.6 כשהמיקוד עדיין על העין הקרובה, האזור מסתיים בכ-51.5cm, לפני העין הרחוקה. מקרוב, המקום שבו שמים את אזור החדות חשוב יותר מכמה עמוק עושים אותו.
לראות את זה על הספסל: מישור המיקוד על קצה האף, ושתי העיניים מאחוריו.
מאיפה בא הבוקה
בוקה הוא אותו דיסק שוב, רק קל יותר לראות. כל נקודת אור שלא על מישור המיקוד מגיעה לחיישן כדיסק, ואור קטן ובהיר על רקע כהה הופך את הדיסק לבלתי אפשרי להחמיץ. מעבירים את הסצנה לנמל, נמל בשקיעה, וממקדים בסירה ב-40cm, ב-f/2: המנורה ב-70cm, 30cm מאחורי המישור, נוחתת כדיסק ברוחב של כ-1.5mm, יותר מ-4% מרוחב הפריים, ואור רחוק כמו הכיפה ב-110cm נוחת כדיסק של 2.3mm, יותר מ-6%. זה ההבדל בין נקודת אור לכדור של אור.
גודל הדיסק תלוי בשני דברים. הראשון הוא כמה רחוק האור נמצא ממישור המיקוד. ממקדים במנורה במקום והמנורה מתכווצת לנקודה, אור בכיפה, שכעת רק 40cm מאחורי המישור, מתפשט לרק 0.7mm, והסירה, 30cm לפניו, גדלה ל-1.4mm. השני הוא הצמצם. הדיסק הוא תמונה קטנה של הפתח שהאור עבר דרכו, ולכן הוא משתנה בקנה מידה עם הפתח הזה: כשהמיקוד חזר לסירה, סוגרים ל-f/16 והפתח צר פי שמונה מאשר ב-f/2, וכך גם הדיסק של המנורה: כ-0.19mm, בערך חצי אחוז מרוחב הפריים. זה כבר לא כדור, רק ניצוץ, ועדיין לא חד: 0.19mm הוא יותר מפי שישה מעיגול הבלבול, ולכן הספסל עדיין סופר את המנורה כמחוץ לאזור החדות.
הצורה באה גם היא מהצמצם. פתח עגול יוצר דיסקים עגולים; קשתית של להבים ישרים יוצרת מצולע עם צלע אחת לכל להב. לעדשה שעל הספסל יש שבעה, ולכן הדיסקים שלה כמעט עגולים בצמצם פתוח לגמרי והופכים בעלי שבע צלעות כשסוגרים.
לראות את זה על הספסל: הזכוכית המט ממוקדת בסירה ב-f/2, ואורות הנמל מאחוריה הפכו לדיסקים.
ברקטינג מיקוד וסטאקינג
המסך באמצע הקונסולה מחזיק חמישה פריימים של אותה סצנה, ממוקדים בהדרגה לעומק: 33cm, 42cm, 55cm, 72cm ו-95cm, כל אחד בצמצם שבחרתם. לוחצים על פריים והעדשה ממקדת מחדש למרחק הזה. זה ברקטינג מיקוד, הרצף שמי שמצלם מאקרו או מוצרים באמת מצלם כשצמצם אחד לא יכול להכניס את כל הנושא לאזור החדות בלי שהדיפרקציה תרכך הכול בכל מקרה. תוכנת סטאקינג שומרת אז רק את האזור החד ביותר מכל פריים וממזגת אותם לתמונה אחת שחדה מקדימה ועד אחורה, כפי שאף חשיפה בודדת לא יכולה להשיג בכוחות עצמה.
מאיפה באמת בא מיקוד שהוחמץ
בצילום אמיתי כמעט אף פעם לא החישוב משתבש. נקודת אוטופוקוס ננעלת על גדר במקום על הפנים שמאחוריה. נושא נשען קדימה שניים או שלושה סנטימטרים, כמה שלפורטרט ב-f/1.8 יש בין נעילת המיקוד לתריס. גוף ועדשה חלוקים מעט לגבי המקום שבו מנוע המיקוד של כל אחד חושב ש“בפוקוס” נמצא, וכל פריים נוחת קצת לפני המישור שהתכוונתם אליו או אחריו. שום דבר מזה לא מופיע כתמונה מטושטשת שאפשר לתקן אחר כך, אלא רק כתמונה שנשארת שלא קיבלתם, לצד תשעה פריימים כמעט זהים שבהם כן.
כמה אור עובר
צמצם הוא גודל החור שהקשתית משאירה פתוח. צלמים מודדים אותו בעצירות: עצירה שלמה אחת מכניסה בדיוק חצי מהאור של העצירה שלפניה, או כפול מהאור של העצירה שאחריה. מספרי ה-f נראים במרווחים שווים, f/2, f/2.8, f/4, f/5.6, f/8, f/11, f/16, אבל האור משתנה עם שטח החור ולא עם רוחבו, ולכן הוא יורד כ-1 חלקי מספר ה-f בריבוע. סוגרים מ-f/2 ל-f/16, שש עצירות שלמות, והאור לא יורד לשישית או לשמינית: הוא יורד ל-1/64. מסתכלים על הזכוכית המט בקצה החיישן של הספסל בזמן שסוגרים את הקשתית, וזה מה שרואים: אותו חור שמרחיב או מצמצם את אזור החדות קובע גם כמה בהירה התמונה מתחילה, עוד לפני שלמהירות התריס ול-ISO יש מה לומר.
מהירות תריס והחריץ הנע
מהירות תריס היא הזמן שבו החיישן רשאי לאסוף את האור. גוררים את מחוון התריס ימינה והתמונה על הזכוכית מבהיקה, עצירה על כל הכפלה של הזמן, וכל מה שנע מתחיל להימרח, חי, לפני שצולם משהו. לוחצים על “צילום” ותריס מישור המוקד של הספסל פועל בהילוך איטי כדי שאפשר יהיה לראות אותו עובד: שני וילונות חוצים את הפריים, האחד פותח אותו והשני רודף מאחור כדי לסגור אותו שוב. איטי מ-1/250s, מהירות סנכרון הפלאש, הווילון הראשון מסיים לחצות לפני שהשני יוצא. מהיר מזה, שני הווילונות נעים יחד כחריץ צר וסורקים את האור על פני הפריים במקום לפתוח אותו בבת אחת.
בזמן שהתריס פתוח הסצנה ממשיכה לזוז, והספסל מציג את החשיפה כולה ולא רגע אחד, ולכן כל מה שזז נמרח: זנב מכשכש של כלב, נפנוף כנפיים של ציפור, שחף שחוצה את הנמל. מחזיקים את המצלמה ביד וסוג שני של טשטוש נערם מעל, רעד קטן מכדי להבחין בו בעין אבל גדול מספיק כדי לרכך תמונה ככל שהתריס פתוח זמן רב יותר. כלל האצבע הוא בערך אחד חלקי אורך המוקד, בערך 1/50s לעדשת ה-50mm של הספסל. Focus Lab נותן לזה מעט מרווח, ולכן הרעד מתחיל להיראות ב-1/40s ואיטי יותר. מפעילים את המתג “חצובה” והרעד נעלם, ונשאר רק מה שהנושא עצמו עושה.
ISO: מגביר את הווליום, לא את האור
צמצם ומהירות תריס שניהם שולטים בכמה אור באמת מגיע לחיישן. ISO לא: הוא בא אחרי, ומגביר את האות שהחיישן כבר אסף, כמו שהגברת הווליום בהקלטה שקטה לא מוסיפה דבר שלא היה שם קודם. מעלים את ה-ISO והתמונה מבהיקה, אבל גם הרעש, הגרעין והנקודות באזורים שטוחים בתמונה, גדל, כי המגבר מחזק אות שנבנה מפחות פוטונים לאותה בהירות. על הספסל הרעש כמעט בלתי נראה לפני כ-ISO 3200, והופך ברור ב-ISO 12800. ISO הוא המנוף האחרון למשוך, שימושי כשהצמצם כבר פתוח עד הסוף והתריס כבר איטי כמו שאפשר להחזיק או שהנושא מאפשר.
משולש החשיפה, וחוגת המצלמה
צמצם, מהירות תריס ו-ISO הם משולש החשיפה: משנים אחד וכדי לשמור על אותה בהירות, אחד משני האחרים צריך לזוז בהתאם. חוגת המצבים של הספסל משקפת מצלמה אמיתית. ב-M, ידני, ברירת המחדל, מגדירים בעצמכם את שלושתם וכל שינוי מוצג מיד בתמונה. ב-A, עדיפות צמצם, בוחרים את הצמצם והמצלמה מחשבת את מהירות התריס. ב-S, עדיפות תריס, בוחרים את מהירות התריס והמצלמה מחשבת את הצמצם. מד חשיפה קורא כמה התוצאה רחוקה, בין -3 עצירות, כהה מדי, לבין +3, בהיר מדי.
הפשרות אמיתיות, לא רק מספרים. בחדר הפורטרט המואר בנורה, ב-EV 7 וב-ISO 400, f/2 נותן תריס קל של 1/125s. סוגרים ל-f/16 לאזור חדות עמוק יותר והמד דורש עכשיו 1/2s, שש עצירות איטי יותר ובהחלט מעבר למה שיד יכולה להחזיק יציב. בידני התמונה פשוט נעשית כהה בשש עצירות עד שמחזירים את האור; מצב A היה מגיש לכם את תריס חצי השנייה בלי להתלונן. התיקון הוא חצובה, או להחזיר חלק מהעצירות האלה דרך ISO במקום זמן תריס. העמק בשמש אחר הצהריים כמעט לא נושך ככה: EV 14 מאפשר ל-f/16 עדיין לצלם ב-1/60s. הנמל בשקיעה הוא EV 4 ונפתח ב-ISO 1600: f/2 עדיין מצליח ביד ב-1/60s, f/5.6 יורד ל-1/8s, ו-f/16 צריך שנייה שלמה, שוב טריטוריית חצובה.
שאלות נפוצות
זה המרחק היחיד מהעדשה שמוקרן על החיישן כנקודה אמיתית. עדשה יכולה למקד רק מרחק אחד בכל פעם, ולכן מישור המיקוד הוא המרחק הזה, פרוש שטוח על כל הסצנה. כל מה שקרוב או רחוק יותר נוחת על החיישן כדיסק קטן ולא כנקודה, וזה מה שעומק השדה מודד.
כי רק מישור המיקוד חד באמת. כל השאר בפריים מוצג כדיסק טשטוש שגודלו גדל עם המרחק שלו מהמישור, ודיסק קטן מספיק נשאר מתחת לגבול ההפרדה של העין עצמה ועדיין נקרא כחד. לסבילות הזו יש שם, עיגול הבלבול, ומתוכו נבנה כל נתון של עומק שדה.
לא. הצמצם אף פעם לא מזיז את מישור המיקוד, רק טבעת המיקוד עושה את זה. מה שהצמצם משנה הוא כמה מהר דיסק גדל כשמתרחקים מהמישור: צמצם רחב כמו f/2 מעביר חרוט אור שמן, ולכן הדיסק גדל מהר ואזור החדות דק. צמצם צר כמו f/16 מעביר חרוט דק, ולכן הדיסק גדל לאט ואזור החדות עמוק בהרבה משני צדי אותו מישור.
מישור המיקוד הוא מרחק בודד: המקום האחד שבו העדשה ממוקדת בפועל. עומק שדה הוא טווח המרחקים לפני המישור הזה ומאחוריו שדיסק הטשטוש שלהם עדיין קטן מספיק כדי לקרוא לו חד. מישור אחד, מספר אחד; עומק שדה, אזור שנבנה סביבו מהצמצם, מאורך המוקד וממרחק המישור עצמו.
בעין. מקרוב אזור החדות זעיר: בעדשת 50mm ב-f/2 ועין במרחק 50cm הוא בעומק של כסנטימטר, ולכן מיקוד באף, כמה סנטימטרים קרוב יותר, משאיר את העיניים רכות באופן גלוי. ממקדים בעין הקרובה, ואם צריך את שתי העיניים חדות, ממקדים ביניהן וסוגרים קצת: בפורטרט של Focus Lab, 51.5cm ב-f/5.6 משיג את שתיהן.
כדור בוקה הוא דיסק הטשטוש של אור שלא במיקוד. הוא גדל עם רוחב הצמצם ועם מרחק האור ממישור המיקוד, ולכן צמצם רחב ואור רחוק מאחורי הנושא יוצרים כדורים גדולים, וסגירת צמצם מכווצת אותם לניצוץ. הצורה שלו היא צורת הצמצם: עגולה כשהקשתית פתוחה לגמרי, ומצולע עם צלע אחת לכל להב כשלהבים ישרים סוגרים אותה.
עדשה מטה אור שעובר דרך נקודה אחת ליד מרכזה, ולכן קרן שיוצאת מראש הסצנה מסיימת בחצייה לתחתית התמונה, וקרן משמאל מסיימת מימין. כך עדשה יוצרת תמונה, על זכוכית מט, על פילם או על חיישן דיגיטלי. עינית המצלמה או תצוגה מקדימה על מסך הופכים אותה אז חזרה בשבילכם, אופטית עם מראה ופנטפריזמה או בתוכנה.
צמצם, מהירות תריס ו-ISO קובעים יחד כמה בהירה תמונה: משולש החשיפה. משנים אחד וכדי לשמור על אותה בהירות, אחד משני האחרים צריך לזוז כדי לפצות. מרחיבים את הצמצם, מאטים את התריס או מעלים את ה-ISO והתמונה מבהיקה; מצמצמים את הצמצם, מאיצים את התריס או מורידים את ה-ISO והיא מחשיכה.
צמצם קטן יותר, מספר f גבוה יותר, הוא חור קטן יותר, וחור קטן מעביר פחות אור: סגירה מ-f/2 ל-f/16 מורידה את האור ל-1/64. כדי להגיע לאותה בהירות החיישן צריך לאסוף אור זמן ארוך יותר, ולכן מצב עדיפות צמצם מאט את התריס בכל פעם שסוגרים את הצמצם. בחדר הפורטרט של Focus Lab זה אומר שהתריס יורד מ-1/125s ב-f/2 לחצי שנייה ב-f/16.
ככלל אצבע, בערך אחד חלקי אורך המוקד: בערך 1/50s לעדשת 50mm. Focus Lab נותן לזה מעט מרווח, ולכן רעד ביד מתחיל להיראות ב-1/40s ואיטי יותר. חצובה מסירה את הרעד לגמרי, ולכן Focus Lab מאפשר להפעיל אחת לפני הצילום.
כן. ISO מגביר את האות שהחיישן כבר אסף ולא אוסף עוד אור, ולכן אותה הגברה שמבהירה את התמונה מגבירה גם רעש, את הגרעין והנקודות הנראים באזורים שטוחים. ב-Focus Lab הרעש כמעט בלתי נראה מתחת לכ-ISO 3200 וגלוי בבירור ב-ISO 12800.
אלה מצבי חשיפה. M הוא ידני, ברירת המחדל של Focus Lab: מגדירים בעצמכם צמצם, מהירות תריס ו-ISO. A הוא עדיפות צמצם: בוחרים צמצם והמצלמה מחשבת מהירות תריס מתאימה. S הוא עדיפות תריס: בוחרים מהירות תריס והמצלמה מחשבת את הצמצם. מד חשיפה מראה כמה התוצאה רחוקה מחשיפה נכונה, בטווח שבין -3 עצירות לבין +3.
כן. בלי הרשמה, בלי חשבון, וכל מה שעל הספסל רץ בדפדפן.
ואז אפשר לתת ל-imagic למצוא את הפריימים שבאמת נחתו על המישור
ב-imagic מדרגים כל תמונה בצילום לפי חדות, חשיפה, רעש, קומפוזיציה ופרטים, על המחשב עצמו, בלי להעלות כלום, ובוחרים אוטומטית את הפריים החד ביותר מכל צילום רצף. ניסיון חינם של 500 ייצואים, בלי צורך בכרטיס.