ממה עומק שדה באמת תלוי
ארבעה דברים, ורק ארבעה: אורך המוקד של העדשה, הצמצם שנבחר, המרחק של הנושא מהמצלמה וגודל החיישן. כל מה שאנשים מתווכחים עליו ברשת הוא אחד מהארבעה במסווה. הכלי שלמעלה מאפשר להזיז כל אחד מהם בנפרד, וזו הדרך המהירה ביותר לפתח אינטואיציה, כי היחסים אינם ליניאריים וקריאה עליהם כמעט אף פעם לא נחרתת.
שניים מהם דומיננטיים. המרחק הוא ההשפעה החזקה ביותר בהפרש גדול: עומק השדה גדל בערך בריבוע מרחק הנושא, ולכן צעד אחורה של שני מטרים משפיע הרבה יותר מסגירת סטופ. אורך המוקד הוא השני, פועל לכיוון ההפוך וגם הוא בערך בריבוע. הצמצם משפיע באופן ליניארי, ולכן מעבר מ-f/2 ל-f/2.8 מרגיש חלש בהשוואה לצעד אחד אחורה.
שאלת גודל החיישן, סוגרים אותה
זה הוויכוח שלא מת, ושני המחנות צודקים בחצי. באותו אורך מוקד ובאותו צמצם, גודל החיישן לא משנה את עומק השדה בכלל: עדשת 50 מ״מ f/2 מקרינה אותו עיגול תמונה, לא משנה מה מניחים מאחוריה. חיישן קטן יותר פשוט חותך פנימה לתוך העיגול הזה.
אבל אף אחד לא מצלם ככה. מצלמים למסגור מסוים, וכדי לשמור על אותו מסגור בחיישן קטן יותר צריך להתקרב או להרכיב עדשה קצרה יותר, ושני אלה מגדילים את עומק השדה. זו ההשפעה המעשית והאמיתית, והיא שווה בערך סטופ אחד על כל סטופ של מקדם חיתוך: Micro Four Thirds ב-f/2.8 נותן בערך אותו עומק שדה כמו פורמט מלא ב-f/5.6 לאותו צילום. מגדירים בבורר הפורמט שני גדלים שונים, מתאימים את אורך המוקד לאותו מסגור, והמספרים מראים את זה ישירות.
עיגול הבלבול, ולמה מחשבונים לא מסכימים
עומק שדה אינו גבול פיזי. רק מישור אחד נמצא באמת בפוקוס, כל השאר מטושטש במידה כלשהי, ו״חד מספיק״ הוא עניין של שיקול דעת. השיקול הזה מקודד כעיגול הבלבול: כתם הטשטוש הגדול ביותר שעדיין נקרא כנקודה. הכלי הזה משתמש בסטנדרט של אלכסון החיישן חלקי 1500, שנותן בערך 0,029 מ״מ בפורמט מלא. Focus Lab מראה את אותו מישור ואת דיסקיות הטשטוש שלו ב-3D, על עדשה חתוכה כך שאפשר לראות מה קורה בתוכה.
המוסכמה הזו מניחה הדפסה שנצפית ממרחק סביר. מי שבודק קבצים בקביעות ב-100% על מסך 32 אינץ׳, או מדפיס ברוחב שני מטרים, מגלה שהסבילות בפועל הדוקה יותר ועומק השדה בפועל דק יותר ממה שכל מחשבון אומר. כדאי לדעת את זה לפני שסומכים על קריאה היפרפוקלית בנוף שמתכננים להדפיס בגדול: למקד קצת יותר עמוק בסצנה מהערך ההיפרפוקלי הוא הביטוח הסטנדרטי.
שימוש במרחק היפרפוקלי בלי להרוס את הצילום
ממקדים במרחק ההיפרפוקלי, וכל מה שנמצא בין חצי ממנו לאינסוף נכנס לעומק השדה. זו טכניקת הנוף הקלאסית, והכלי מציג את הערך לכל הגדרה. אבל שתי אזהרות. הראשונה: במרחק ההיפרפוקלי האינסוף הוא רק בקושי מקובל, כך שהרים רחוקים לא יהיו חדים. השנייה: הכול נשען על ההנחה של עיגול הבלבול. בנוף שחשוב לכם, כדאי למקד שליש מהדרך אחרי הקריאה ההיפרפוקלית, או לצלם סוגרי מיקוד ולמזג.
שאלות נפוצות
אלכסון החיישן חלקי 1500, המוסכמה הסטנדרטית: בערך 0,029 מ״מ בפורמט מלא, 0,019 מ״מ ב-APS-C, 0,015 מ״מ ב-Micro Four Thirds. אם מדפיסים בגדלים גדולים מאוד או בודקים ב-100%, הסבילות בפועל הדוקה יותר ועומק השדה האמיתי דק יותר ממה שמוצג.
באותו אורך מוקד ואותו צמצם, לא. אבל כדי לשמור על אותו מסגור בחיישן קטן יותר מתקרבים או עוברים לרחב יותר, וזה מה שמגדיל אותו. בפועל זה בערך סטופ אחד של עומק שדה נוסף על כל סטופ של מקדם חיתוך.
מה שרואים כאן הוא צילום אמיתי, אחד משלנו, ולא ציור שלו. עיגול הטשטוש מחושב לפי מרחק הרקע שהוגדר ומבוטא כשבר מרוחב הפריים, והלוח שמאחורי הנושא מטושטש בדיוק בכמות הזו, ולכן הטשטוש היחסי נאמן: מכפילים את ערך הטשטוש והתמונה רכה פי שניים. גזיר הנושא מוגדל לפי אותו חישוב, כך שגם המסגור עוקב אחרי אורך המוקד והמרחק, והרקע עצמו מוגדל לפי אורך המוקד, כמו שעדשה ארוכה באמת מקרבת קיר רחוק אל מאחורי הנושא ועדשה רחבה דוחפת אותו הרחק. זו אינה הדמיה של הבוקה של עדשה מסוימת, שתלויה במספר להבי הצמצם ובתכנון האופטי, וזוהר ההיילייטס הוא קירוב של האופן שבו חוסר מיקוד מנפח נקודות בהירות, ולא סימולציה פיזיקלית.
לא בפני עצמה, וזו הטעות הנפוצה ביותר בעצות הצילום. פרספקטיבה, כלומר כמה גדולים החלקים הקרובים של הפנים ביחס לחלקים הרחוקים, נקבעת בגורם אחד: כמה רחוקה המצלמה מהנושא. עדשת 24 מ״מ ועדשת 200 מ״מ מאותה נקודה מתעדות בדיוק את אותה צורה, והרחבה פשוט כוללת יותר מסביב. העדשות הרחבות קיבלו את המוניטין כי צריך להתקרב מאוד כדי למלא איתן את הפריים, וההליכה היא שעושה את הנזק. מגדירים את המסגור למסגור קבוע שלמעלה וגוררים את אורך המוקד: הכלי מזיז בשבילכם את המצלמה כדי לשמור על העז באותו גודל, ואפשר לראות את החוטם מתנפח כשמתקרבים ומשתטח כשמתרחקים. משאירים על מצלמה קבועה והגרירה הזו רק חותכת, וזו התשובה הכנה למה שטבעת הזום עושה.
אורכי המוקד המסומנים הם נומינליים, ועדשות רבות סובלות מנשימת מיקוד, כלומר אורך המוקד האמיתי מתקצר ככל שממקדים קרוב יותר. עדשות מאקרו עושות את זה בצורה דרמטית. הקריאות מדויקות לאורך המוקד המסומן, וצפוי שבעבודה במיקוד קרוב התוצאה תהיה שונה.
ואז למיין את הצילומים בלי לפתוח את Lightroom
כשהפריימים על הכרטיס, imagic מדרג חדות והבעה בין אלפי קובצי RAW מקומית, על המחשב, בלי להעלות כלום, ומגיש את התמונות שנשארות. ניסיון חינם של 500 ייצואים, בלי כרטיס אשראי.