מחשבון חשיפה לאסטרופוטוגרפיה

01למה כלל 500 שגוי במצלמה מודרנית

כלל 500 אומר: מחלקים 500 באורך המוקד המקביל בפורמט מלא, וזו החשיפה הארוכה ביותר בשניות לפני שהכוכבים נמרחים. בעדשת 24mm זה בערך 21 שניות. קל לזכור אותו, והוא מגיע מפילם 35mm, שבו הגרעין היה גס מספיק כדי להסתיר לא מעט תנועה, ושבו אף אחד לא התכוון לבדוק נגטיב ב-100% על מסך 4K.

הוא מתעלם משלושה דברים שחשובים מאוד היום. הוא מתעלם מגודל הפיקסל: כוכב יכול לנוע על פני פיקסל של 6 מיקרון בלי להימרח באופן גלוי, אבל אותה תנועה חוצה שלושה פיקסלים של 3.7 מיקרון בגוף של 61MP, וזה פס גלוי. הוא מתעלם מהצמצם, שמשנה עד כמה הדוק הכוכב מוצג מלכתחילה: עדשה מהירה פתוחה לגמרי מרכזת יותר אנרגיה בנקודה קטנה יותר, ולכן התנועה נראית מוקדם יותר. והוא מתעלם מלאן מכוונים בשמיים, מה שמשנה את מהירות תנועת הכוכבים בפריים בפקטור של שלוש ויותר.

02מה NPF מחשב בפועל

כלל NPF לוקח את שלושתם. הצורה המדויקת שלו היא t = k × (16.856 × N + 0.0997 × f + 13.713 × p) / (f × cos δ), כאשר N הוא הצמצם, f אורך המוקד במילימטרים, p גודל הפיקסל במיקרונים ו-δ נטיית מה שמכוונים אליו. מקדם k הוא רמת הסבילות: 1 לכוכבים חדים כמחט באמת ב-100%, 2 או 3 אם התמונה מיועדת למסך בגדלים רגילים.

בגוף מצלמה בפורמט מלא של 24MP ב-24mm f/2.8 התוצאה קרובה לכלל 500. בגוף של 61MP היא נותנת בדרך כלל חצי מהזמן, וההבדל אמיתי: אם מצלמים בזמן של כלל 500 בגוף כזה, הכוכבים הם אליפסות קטנות כשמגדילים.

03התשובה היא לא חשיפה ארוכה יותר, אלא יותר חשיפות

הסיבה שאנשים נאחזים בכלל 500 היא שתריס קצר יותר אומר פריים כהה יותר, ודחיפת ISO כדי לפצות אומרת יותר רעש. סטאקינג פותר את זה כמו שצריך. מצלמים עשרה או עשרים פריימים בזמן NPF ומחשבים להם ממוצע בתוכנה, והרעש האקראי מתבטל בעוד האות האמיתי מתחזק. מקבלים את הניקיון של חשיפה ארוכה בהרבה וכוכבים שעדיין נקודות.

הנתון “פריימים לסטאקינג” למעלה מראה כמה חשיפות בזמן NPF מצטברות לארבע דקות של אור כולל, יעד סביר לפריים של שביל החלב מאתר חשוך. זה יותר עבודה בצילום ופחות פשרות בתוצאה, ומזה בעצם נעשית כל תמונת שמי לילה נקייה שמעריצים.

04שתי הערות מעשיות שהמחשבון לא יכול לתת

המיקוד הוא נקודת הכשל האמיתית. יותר פריימים של אסטרו נהרסים בגלל מיקוד מאשר בגלל שובלים. אוטופוקוס לא עובד על כוכב. עוברים לידני, משתמשים ב-Live View בהגדלה מרבית על הכוכב הבהיר ביותר שאפשר למצוא, ממקדים עד שהוא הנקודה הקטנה ביותר האפשרית, ואז מדביקים את טבעת המיקוד: היא זזה כשהעדשה מתקררת במהלך הלילה.

הקומה חשובה יותר מהעצירה האחרונה. ברוב העדשות הרחבות והמהירות כוכבים ליד הפינות נראים כמו כנפיים קטנות ולא כנקודות כשמצלמים בצמצם פתוח לגמרי. סגירה של עצירה אחת מהמקסימום בדרך כלל מנקה את זה בצורה דרמטית, ועולה הרבה פחות ממה שנראה ברגע שעושים סטאקינג. כדאי לבדוק את העדשה בלילה בהיר לפני שנוסעים למקום חשוך.

05שאלות נפוצות